פסיכולוג ספורט - הקושי לסגור משחק

הבלוג מבוסס על אירועים אמיתיים שעוברים עלי כפסיכולוג ספורט בעבודתי במרכז לפסיכולוגית ספורט, השמות וחלק מהפרטים האחרים שונו, בכדי לשמור על דיסקרטיות של הספורטאים עימם אני עובד.

 

עידו (שם בדוי) נכנס לחדר שלי עם כתפיים שמוטות וראש ברצפה, ולא הייתי מציין זאת אלמלא עידו היה בדרך כלל בחור חייכן ואנרגטי. בסה"כ עידו נמצא בתקופה טובה כטניסאי, הוא מצליח מאוד ברמה הארצית, ואף החל להשיג תוצאות יפות בטורנירים בינלאומיים. הפגישה בינינו התקיימה לאחר שחזר מטורניר בחו"ל, והנחתי שהוא נראה כך בגלל מה שסיפר לי המאמן על המשחק האחרון שלו בתחרות. המאמן שלו תיאר לי משחק מרתק של עידו מול המדורג שני בתחרות, בחור בגובה 1.90 מליטא. עידו כבר עמד בעמדת ניצחון והוביל 5-2 במערכה המכריעה, הפסיד 3 פעמים נקודות משחק שהיו לו ולבסוף הפסיד את המערכה  7-5 ואת המשחק כולו.

ביקשתי שיישב ויספר לי מה שלומו והוא ענה בלי לחכות "אני אפס ופראייר. איזו תקופה מחורבנת אני עובר". הקשיתי עליו ואמרתי – "אבל השגת את ההישג הכי טוב שלך עד עכשיו, נתת מאבק ויפה וכמעט ניצחת את המדורג שני ומי שזכה בסופו של דבר בתחרות".

הוא הסביר לי שהוא מרגיש חרא כי הפסיד משחק שכבר היה בידיים שלו – "בכל פעם שהייתה לי נקודת משחק רעדו לי הידיים  ולא הצלחתי להתרכז. פתאום התרגשתי מהמעמד שאני נמצא בו, הרגשתי מין גל חום בגוף ולא הצלחתי לבצע את מה שרציתי. אתה יודע מה, אני אפילו לא יודע מה רציתי. נכנסתי לתוך מין חור שחור ולא הצלחתי לצאת".

התיאור הזה, עד כמה שנשמע אולי דרמטי ומוגזם הוא חלק מהחוויות של כל ספורטאי תחרותי.  מה קורה כאן? מה גרם לתחושה הזו של עידו? למעשה, הוא מתאר כאן את מה שספורטאים מכנים הקושי "לסגור" משחק. אתה משחק טוב, מרגיש שבסך הכל המשחק שלך עובד לפי התכניות ואז מגיע השלב במשחק בו אתה זקוק רק לעוד רגע אחד של ריכוז כדי לנצח. זו יכולה להיות נקודת משחק בטניס או בכדורעף, זריקות עונשין או התקפה מכריעה במשחק כדורסל, או פנדל שנשרק סמוך לסיום המשחק בכדורגל.

מצבים אלו שמים מעמסה כבדה על כתפי השחקן שצריך לבצע, ולרוב יובילו לחשיבה ועיסוק יתר בסיטואציה בה הוא נמצא במשחק. במקום להתמקד במגרש ובמהלך הקרוב, השחקן קולט את "גודל המעמד", הריכוז נפגע, הלחץ מופיע ואיתו הזיעה הקרה, הדופק המואץ והשרירים הנוקשים שלא מאפשרים לבצע את מה שצריך בצורה חלקה.

 

הדימוי שנראה לי הכי מתאים לתופעה זו הוא מהסרטים המצויירים בהם אנו רואים את אחת הדמויות מנסה לקפוץ מעל ואדי רחב מצידו האחד לשני. אנו נראה אותה צועדת באוויר ולא נופלת, עד לשלב הקריטי שבו היא מביטה למטה, מבינה איפה נמצאת ומיד נופלת.  כך גם הספורטאי – כל עוד הוא לא חושב על "המעמד" או על המצב בו נמצא במשחק הוא מרוכז במשחק ובדברים שעליו לבצע. ברגע שהוא קולט את המשמעות של הנקודה הבאה, הוא נופל.

 

אם אתם זוכרים את המשחק שנכנס להיסטורית הטניס כאחד הגדולים בכל הזמנים בגמר ווימבלדון בין נדאל לפדרר, הגם ששניהם הפגינו יכולת פיזית ובעיקר מנטאלית שנראתה לפרקים על-אנושית, ניתן היה לראות שאפילו נדאל התקשה במצבים אלו. במערכה הרביעית בשובר השוויון הוא השיג כבר שני "מיני ברייקים" (שבר את ההגשה של פדרר פעמיים) ועלה ליתרון של 5-2 כששתי ההגשות הבאות הן שלו. אם היה זוכה בשתיהן היה הופך לאלוף ווימבלדון. ודווקא אז קרה לו דבר שלא קרה לו כל המשחק – הוא עשה שגיאה כפולה, הפסיד גם את הנקודה הבאה ובסופו של דבר את המערכה כולה. למרות זאת כמובן שהוא הצליח לנצח את המשחק (על אנושי כבר אמרנו) במערכה חמישית סוחטת עצבים.

פניתי לעידו והסברתי לו שהקושי שחווה בתחרות הוא טבעי וקרה לרבים, טובים ומנוסים ממנו. והוא ענה לי בכעס - "לא אכפת לי שזה קורה גם לאחרים, תגיד לי מה לעשות עם זה".

 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד עם עידו ראיתי עליו שהוא ממש מתוסכל. כשהוא דיבר פתאום הקול שלו רעד, ובעיניים שלו החלו לבצבץ דמעות. כמו שכתבתי בפעם הקודמת, עידו, שאחד המאפיינים שלו כטניסאי הוא שמחת החיים, הגיע אלי הפעם חסר אונים לאחר שגילה קושי "לסגור משחק". למרות שהיה בתקופה טובה, הרגיש שדווקא כאשר היה על סף ניצחון חשוב, פתאום נלחץ "מגודל המעמד", הפסיק לתפקד, והפסיד משחק שכבר היה בידיים שלו. 

 

חלקכם כתבתם לי ובאמת התייחסתם לנקודה המרכזית בנושא זה - הצורך להתמקד במהלך שעלינו לבצע ולנתק את המחשבות מהמצב במשחק בו אנו נמצאים. הסברתי לעידו שזו המטרה, אבל הוא היה עדיין בסערת רגשות ואמר לי בכעס: "אבל זה בדיוק מה שניסיתי לעשות, וזה לא הצליח לי. ניסיתי, באמת שניסיתי". הרגעתי אותו והצעתי לו לשתות רגע מים. נתתי לו "שיעורי בית" לחשוב מה היה רוצה לעשות במצבים אלו כשיקרו שוב, ולהתייעץ על כך עם המאמן שלו. הבטחתי לו שנמצא דרך להקל עליו.

בפגישה שלאחר מכן בנינו לו תכנית מסודרת להתנהגות במצבים אלו, אותה אפרט בסוף.

 

התכנית כללה ארבעה שלבים - זיהוי המצב (קודם כל להיות מודע לכך שאתה מאבד ריכוז), הרגעה עצמית (עבור עידו החלטנו על שתי נשימות עמוקות), תכנון המהלך הקרוב (מה יעשה בנקודה הבאה), ועידוד עצמי (באמצעות טפיחה על הירך). את התכנית המפורטת רשמנו בצורה יפה ומסודרת על דף, ונתתי לעידו לתרגל אותה מולי לפני תום הפגישה (הגם שהרגיש קצת מטופש כשעשה זאת, הוא כבר רגיל "לשטויות" שלי). בהמשך, בתיאום עם המאמן שלו, עידו תירגל את התכנית באימונים על המגרש. גם בפגישות הבאות בינינו המשכנו לדבר על הנושא ועידו הרגיש מוכן יותר להתמודד במצבים אלו. אבל כולנו ידענו שהמבחן האמיתי שלו יהיה בתחרות חשובה, כיצד יתפקד "בזמן אמת". 

 

זה קרה באליפות ישראל לנוער, בה הגיע לגמר והפסיד. אבל מה שמעניין הוא מה שקרה בשלב חצי הגמר מול "יריב מיתולוגי" של עידו, כזה שהוא תמיד כמעט מנצח ובסוף מפסיד לו. זה היה יום קיץ חם ולוהט במרכז הטניס בהדר יוסף. ביום זה הגעתי לצפות בעידו ובעוד כמה שחקנים עימם אני עובד. התמקמתי לי במקום טוב בצל בדיוק בזמן כדי לצפות בסוף המשחק של עידו. הוא הוביל 5-3 במערכה המכריעה והסרב היה שלו. הנה מקרה מבחן עבור עידו - הוא שוב נמצא בעמדת ניצחון ורק צריך לסגור את המשחק. נשמע פשוט, אבל אנחנו כבר יודעים כמה זה קשה.

לפני תחילת הגיים ראיתי את עידו עושה את מה שתרגלנו. הוא הרגיע את עצמו (לקח שתי נשימות עמוקות), חיכה עוד זמן קצר (תכנן את המהלך הבא), ואחרי עידוד עצמי (טפיחה על הירך), ניגש למקומו להתחיל את הגיים. היה נראה לי כאילו המשחק מתנהל בהילוך איטי. ראיתי אותו זורק את הכדור לגובה, מניף את היד ומוציא סרב טוב שיריבו הצליח רק להכות החוצה -  15-0. הנקודה הבאה הייתה "ראלי" של יותר מ-20 חבטות שהסתיים בטעות של היריב - 30-0. את הנקודה לאחר מכן לקח היריב של עידו בחבטת החזרה מצוינת - 30-15. בנקודה הבאה עידו הגיש שוב סרב מצוין שיריבו אמנם הצליח להחזיר, אבל זה היה כדור פשוט למרכז המגרש שאיפשר לעידו לסיים אותו בווינר - 40-15. עכשיו נראה היה שעידו לחוץ. הוא הגיש סרב טוב, אך לאחר מכן חבט בכדור לרשת - 40-30.

לפני הנקודה הבאה עידו שוב חזר על ארבעת השלבים. אני עצמי הייתי כל כך מתוח ולחוץ, ופתאום חלפה במוחי המחשבה שמזל שלא אני על המגרש, כי אני בטח לא הייתי מצליח לתפקד.

הוא ניגש לקו הבסיס, ראיתי על הפנים שלו שהוא מרוכז. הוא הביט ביריב שלו, נתן לעצמו טפיחה על הירך, הקפיץ את הכדור כמה פעמים, וזרק אותו באוויר. היה נראה לי שהכדור עומד באוויר כמה שניות. עידו הניף את המחבט והוציא סרב מושלם. הנקודה הייתה שלו. הוא ניצח. הוא זרק את המחבט לרצפה והניף את הידיים למעלה באגרופים קפוצים. ראיתי את האושר על פניו. החיוך הכובש שכל כך מאפיין אותו התפשט על פניו. כשיצא מהמגרש ניגשתי אליו ובירכתי אותו. האמת, אני לא יודע מי מבינינו יותר התרגש אבל נראה לי שהפעם אני הייתי על סף דמעות...

אז מה הייתה התכנית שקבענו? זו כאמור כללה ארבעה שלבים, ויכולה להתאים למצבים אלו בכל סוג של ספורט.

• זיהוי המצב - המפתח הראשוני להתמודדות טובה הוא לזהות שאתה נמצא לקראת ניצחון ופתאום המחשבות מתחילות לנדוד למחוזות לא רצויים, ההתרגשות עולה והריכוז יורד.

• הרגעה עצמית - השלב השני הוא להרגיע את עצמנו, בכדי לאפשר לחשוב בצורה נקייה ולהחזיר את הריכוז. במקרה של עידו בחרנו באפשרות של שתי נשימות עמוקות, אבל כל אחד יכול לבחור בפעולה אחרת שמרגיעה אותו (לנער את הידיים, לעצום עיניים, וכו').  

• תכנון המהלך הקרוב - במקרה של עידו סיכמנו שבמידה ומגיש סרב עליו לתכנן את המיקום אליו יגיש ואת הטקטיקה בה ינקוט בהמשך הנקודה. אם הוא צריך להחזיר סרב (ריטרן) יתכנן את המיקום אליו ינסה להחזיר. במידה ומדובר בזריקת עונשין מומלץ  להתמקד בסל ולבצע את מה שתמיד עושים לפני זריקת עונשין. אם זהו פנדל, מומלץ לחשוב לאן רוצים לבעוט ולנסות להריץ בראש את התנועה שצריך לבצע. בכל אופן, מומלץ לבצע מהלך שמרגישים איתו בנוח, המהלך הכי מוצלח שלכם, המהלך שתרגלתם למצבים אלו (הן כקבוצה והן כשחקן בודד). החשיבות של התכנון היא בכך שממקד את המחשבות שלנו בדברים הרלוונטיים - במשחק ובמהלך הקרוב - ולא בשטויות שמסביב.   

• עידוד עצמי - ממש לפני הביצוע הצעתי לעידו לומר לעצמו מילה חיובית שתמקד אותו בהצלחה ולא בכישלון ("קדימה"), ואז לתת לעצמו טפיחה על הירך

 

הכותב הוא ישי צור, פסיכולוג ספורט בכיר במרכז לפסיכולוגיית ספורט.