פסיכולוג ספורט - שחקנים מצטיינים
הבלוג מבוסס על אירועים אמיתיים שעוברים עלי בעבודתי כפסיכולוג ספורט במרכז לפסיכולוגית ספורט, השמות וחלק מהפרטים האחרים שונו, בכדי לשמור על דיסקרטיות של הספורטאים עימם אני עובד.
זה היה בהחלט יום מוזר מבחינתי. למרות שבחוץ השמש הייתה סתווית ונעימה, אצלי בתוך החדר האווירה הייתה די קודרת. בצירוף מקרים בלתי מוסבר נכנסו אלי לחדר בזה אחד זה שני ילדים מתוסכלים עם דמעות בעיניים. שניהם לא מכירים זה את זה, הם מעולם לא נפגשו אבל שניהם מתמודדים עם קושי דומה - הקושי של מי שרגיל לנצח להתמודד פתאום עם הפסד. זהו הקושי של ספורטאים מצטיינים שכישרונם התפתח בגיל כל כך צעיר עד כי בשנות חייהם הראשונות כספורטאים לא טעמו מעולם את צריבת הכישלון והתסכול שבהפסד.
אז מי היו שני הילדים הללו? נ' הוא שחקן כדורסל מצטיין. לאורך השנים, החל מגיל צעיר הוא היה השחקן המוביל בקבוצה ובשל כישרונו יוצא הדופן תמיד הוביל את קבוצתו להצלחות. המאמן שלו אמר שלפעמים היה נראה כאילו הוא משחק עם ילדים קטנים, למרות שאלו בני גילו. ד' הוא שחקן טניס מצטיין. הוא אחד השחקנים המובילים לגילו בארץ בטניס והחל מגיל צעיר כמעט ולא הפסיד אף משחק. אפשר לומר שהניצחון מבחינתו הפך להיות די שיגרתי. נ' ו-ד' לא מכירים אחד את השני אבל בשנה האחרונה שניהם חוו משבר דומה.
בשני המקרים המאמנים שלהם החליטו "להקפיץ" אותם כיתה, כלומר להעביר אותם לשחק עם ילדים גדולים מהם. נ' הצטרף לקבוצה של ילדים שגדולים ממנו בשנתיים, ו-ד' פשוט החל להתחרות בתחרויות לגילאים גדולים משלו.
אצל נ' השינוי היה מהיר וקיצוני. בפגישות איתי הוא פתאום נראה אחרת. החיוך הקבוע שלו נעלם, טון הדיבור הפך להיות עצוב וכבר לא היו לו את האנרגיות שנורא אפיינו אותו בעבר. גם על המגרש הוא השתנה - מאחד שהולך עם כל הגובה שלו זקוף ומקרין המון ביטחון הוא פתאום נראה שפוף באימונים ובמשחקים. מאחד שתמיד נראה חד והחלטי הוא פתאום הפך לאחד שנראה מהסס. מאחד שכל הזמן מבקש את הכדור הוא הפך לאחד שרק מנסה להיפטר מהכדור כל הזמן.
אצל ד' התופעה באה לידי ביטוי קצת אחרת. בתחילה הוא היה מאוד מרוצה מהאתגר ומהמעבר לשחק מול הילדים הגדולים. הוא התקדם, השתפר ונראה היה שמדובר במהלך מוצלח. אבל אז באו כמה הפסדים ברצף וכל הביטחון ירד. בפגישות איתי הוא נראה מתוסכל, ושידר חוסר אונים עם משפטים כמו "אני כבר לא יודע מה לעשות, נראה לי שכדאי שאפרוש". הוא גם החל "לזייף" בתחרויות, לא לעלות לשחק בתואנה שהוא פצוע או לפרוש באמצע משחק בו היה בדרך להפסד. נראה היה שהשנים האחרונות פשוט לא הכינו את השניים להתמודדות עם קשיים והפסדים וזה היה עבורם קשה מנשוא. חשוב להבין - ספורטאים שגדלים בצורה "נורמאלית" וחווים גם כשלונות מידי פעם מפתחים יכולות ודרכים להתמודד איתם. הם מפתחים מעין "שכבת מגן" או "שריון" שבו משתמשים ברגעים הקשים. ד' ו-נ' לא הספיקו עדיין לפתח את היכולות הללו.
ובחזרה לחדר שלי - המקרה של שניהם הזכיר לי את הפתגם המפורסם והחלטתי להסביר להם אותו. שאלתי כל אחד מהם בנפרד את אותה שאלה - "מה אתה מעדיף להיות? ראש לשועלים או זנב לאריות?" והם כמו שני ספורטאים צעירים נמרצים והישגיים ענו את אותה תשובה - "אני מעדיף להיות ראש לאריות". האמת, מההיכרות איתם הייתי צריך לחזות את התשובה מראש...
אז מה נכון לעשות במצבים אלו? חשוב להבהיר שאין כאן פתרון אחד נכון. זו דילמה קשה עבור הורים ומאמנים של ספורטאים מצטיינים וכישרוניים במיוחד. מצד אחד, לא רוצים להשאיר אותם זמן רב מידי עם בני גילם, שכן למרות שבטווח הקצר הם נהנים מההצלחות המובטחות, הרי שבטווח הארוך ההתקדמות שלהם איטית. מצד שני, לעיתים עבור מי שהיה רגיל כל השנים לחוות רק הצלחות ולא נדרש להתמודד עם קשיים "המכה" יכולה להיות קשה. ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי לסייע להם? המפתח להצלחה הוא בליווי נכון וסבלנות.
זו תקופה קשה לשחקנים וכל מי שסובב אותם - המאמנים, ההורים (וגם הפסיכולוג), צריך להיות ער לכך ולספק להם תמיכה מתאימה בשלב המעבר. בשני המקרים ליוויתי את הספורטאים לאורך השנה ושימשתי להם אוזן קשבת. דיברנו בכנות על הקשיים, הפחדים והתסכולים שלהם. בתחילה עזרתי להם להבין את התהליך שעובר עליהם. הדגשתי שזו תופעה שעוברת על ספורטאים בגילם במצבים דומים (כמו שאומרים "צרת רבים חצי נחמה") והבטחתי להם שמדובר בתקופת התאקלמות שבסופה יצאו מחוזקים וטובים יותר. לא שההבנה של התהליך מספיקה, כי הקושי עדיין נשאר אבל לאט לאט ראיתי שהם נרגעים ולומדים "להפתעתם" שלמרות שהפסידו, השמש עדיין זורחת בבוקר והחיים נמשכים. הם למדו דרכים אחרות להתייחס לכשלונות, ונעזרתי גם במייקל ג'ורדן ובפרסומת הידועה שלו בה הוא מדבר על כשלונות שמרכיב הכרחי בהצלחה. בפרסומת הוא אומר: "..." בנוסף, ניסיתי לכוון אותם (וגם את המאמנים) לשים פחות דגש בתקופה הקרובה על תוצאות, אלא יותר על התקדמות ושיפור היכולות הטכניות והחוסן המנטאלי. התהליך היה ארוך, אבל הכרחי. בסופו הם יצאו ספורטאים טובים "ושלמים" יותר. כאלו שיודעים להתמודד ולהפיק תועלת גם מכשלונות והפסדים.
אז מה אתם חושבים שעדיף להיות? ראש לשועלים או זנב לאריות? כמו שלימדו אותי ד' ו-נ' התשובה היא די ברורה - שעדיף להיות ראש לאריות. אבל לצערנו אין קיצורי דרך - הדרך לשם עוברת בלהיות קודם זנב לאריות. וכמו שכל ספורטאי מרגיש ויודע, להיות זנב זה לא כל כך נעים.
הכותב הוא ישי צור, פסיכולוג ספורט בכיר במרכז לפסיכולוגיית ספורט.