פציעה היא תמיד אירוע משמעותי בחייו של ספורטאי. פציעה, קשה או קלה ככל שתהיה, היא תמיד שינוי, לא רצוי ולא קרוי, שמביא עימו מידה מסוימת של אי ודאות, מצב חדש הדורש הסתגלות והתמודדות לא פשוטה. ההתמודדות עם הפציעה משפיעה על כלל הווייתו של הספורטאי ומתרחשת לא רק בחדרי הטיפולים הרפואיים אלא, לא פחות מזה, גם בתוך ראשו ונפשו של הספורטאי. ההתמודדות הפסיכולוגית עם הפציעה, כפי שנראה בהמשך, הינה מרכיב חשוב ביותר המשפיע הן על מצבו הרגשי של הספורטאי הפצוע והן על יכולת וקצב ההחלמה שלו.  במקרים מסוימים, כאשר הפציעה היא קשה או חוזרת ונשנית, עצם האפשרות להמשיך ולעסוק בספורט שהינו חלק כה חשוב ומרכזי בזהותו העצמית של הספורטאי, מוטלת בספק. במקרים כאלה האימפקט הפסיכולוגי של הפציעה הופך דרמטי אף יותר ובהתאם לכך מתעצמת גם החשיבות של ההתמודדות הפסיכולוגית עם תהליך ההחלמה מהפציעה. מאמר זה מספק הצצה על ההתמודדות המנטאלית עם פציעות בספורט ומציג בקצרה כמה מהגורמים הפסיכולוגים המשפיעים על תהליך ההחלמה.

היום בשעת אחר הצהריים במגרש צדדי בווימבלדון יעלו על המשטח שני גלדיאטורים אמיתיים. ניקולס מאהו וג'ון איסנר יעלו זה היום השלישי בניסיון להשלים את המשחק הארוך בהיסטוריה של הטניס. ולא, הם לא נלחמים על חייהם, למפסיד במשחק לא מחכה עונש כבד , ולמנצח לא מובטח פרס נכסף בסגנון של "עד חצי המלכות". בסך הכל מדובר בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון. ולמרות זאת השניים שנראו אתמול מותשים ותשושים לא ויתרו על המשחק בשום שלב. הם עשו זאת רק משום ששניהם טניסאים אמיתיים, לא רק במקצוע, אלא גם באישיות ובמהות.  

המרכז לפסיכולוגיית ספורט מציע שירותי אימון מנטאלי עבור ספורטאים בכל ענפי הספורט ברחבי הארץ.

אנו מאמינים בספורט כמדיום שדרכו ניתן לשאוף למצוינות, ובמקביל לרכוש כישורי חיים חיוניים. אנו עובדים עם ספורטאים בעלי כישרון וקבוצות אשר מקדמות ערכים של דו-קיום ושוויון מלא.

לכבוד: ספורטדוק,

היי, אני בן 12 והבעיה שלי היא התמודדת עם מצב בו במהלך תחרות היריב שלי משקר או נוהג בדרך לא הוגנת. זה מוציא אותי מריכוז ואני ממש משתגע. אני מאבד את המיקוד שלי, את העשתונות ולעיתים קרובות אני מאבד את המשחק כולו. אני לא יכול להניח לזה ואני יודע שהתגובה שלי רק פוגעת בי. מה אני צריך לעשות?

"מאבד את זה"

ספורטדוק יקר, 

הבן שלי הוא אתלט מצטיין. כבר מגיל צעיר מאוד הוא נחשב תמיד לכישרון יוצא דופן. לא משנה מה הספורט בו עסק, הוא מיד התבלט וזכה בטורנירים שונים והוזמן במהרה לנבחרת הלאומית באותו הענף. כיום הוא בן 15 וישנו שינוי משמעותי - זה כאילו הוא חושש מתחרות. הגענו למצב בו הוא חושב על פרישה מספורט בכלל. חבל לראות כזה כישרון מבוזבז. מה עלינו לעשות?

אבא של כשרון מבוזבז.

לכבוד: ספורטדוק,

אני מאמן במשך חמש שנים וזו השנה הראשונה שאני מאמן נערות. אני מרגיש כאילו נחתתי על הירח. אני לא יודע מה הן חושבת או מה הן רוצות ממני? לא משנה כמה שאנסה, לא נראה לי שאני תופס מה הן רוצות. אתה יכול לעזור לי?

 מבולבל על הירח

לכבוד: ספורטדוק,

אני בן 15 ומעורב בספורט ברמה גבוהה במשך מרבית חיי. הבעיה שלי היא שברגע שאני עושה טעות אני מאבד את האשתונות שלי. זה קורה לי גם באימונים. אני בדרך כלל מתחיל טוב, אבל אז אפילו הטעות הכי קטנה מוציאה אותי מאיזון ואני לא מצליח להתרכז. המאמן שלי אומר שאני פרפקציוניסט - ואני כנראה באמת כזה- אבל זה לא משהו שאני יכול לשנות. האם יש לכם הצעות?

פרפקציוניסט בפ"ת

להלן דוגמה טיפוסית של פרפקציוניזם בספורט:

"אני בן 15 המעורב בספורט ברמה גבוהה ביותר במשך רוב חיי. הבעיה שלי היא שברגע שאני עושה טעות- אני מתפרק. זה קורה לי גם באימונים. אני בדרך כלל מתחיל טוב אבל אז אני יכול לעשות את הטעות הכי קטנה ואני לא יכול להרפות. המאמן שלי אומר שאני פרפקציוניסט - ואני כנראה כזה - אבל זה לא משהו שאני יכול לשנות ".