זה היה בהחלט יום מוזר מבחינתי. למרות שבחוץ השמש הייתה סתווית ונעימה, אצלי בתוך החדר האווירה הייתה די קודרת. בצירוף מקרים בלתי מוסבר נכנסו אלי לחדר בזה אחד זה שני ילדים מתוסכלים עם דמעות בעיניים. שניהם לא מכירים זה את זה, הם מעולם לא נפגשו אבל שניהם מתמודדים עם קושי דומה - הקושי של מי שרגיל לנצח להתמודד פתאום עם הפסד. זהו הקושי של ספורטאים מצטיינים שכישרונם התפתח בגיל כל כך צעיר עד כי בשנות חייהם הראשונות כספורטאים לא טעמו מעולם את צריבת הכישלון והתסכול שבהפסד.

ערב אחד כשישבתי וצפיתי במשחק של בליגת העל בכדורסל התמקדה המצלמה באחד השחקנים כשהוא קם ומעודד בטירוף מהספסל. חבר שהיה איתי פנה אלי ושאל האם לדעתי זה אמיתי. הוא התכוון לשאלה האם שחקן שנמצא על הספסל באמת יכול לרצות בהצלחת קבוצתו. דעה רווחת בקרב רבים היא שספורטאי שנמצא על הספסל הוא ממורמר, מדוכדך ורק רוצה בכישלון קבוצתו כדי שיוכל להיכנס לשחק ולהוכיח לכולם את יכולתו. גישה זו גם באה לידי ביטוי ברוח המנשבת מפיו של אייל ברקוביץ כפרשן במשחקי ליגת העל, שמקפיד להדגיש זאת כמעט בכל משחק. לפי האמת שלו כל שחקן בספסל רוצה בכישלון קבוצתו, ומי שמעודד את חבריו לא עושה זאת בצורה אמיתית. 

לפני שבוע נכנס אלי יונתן. כבר בהתחלה ראיתי שהוא קצת חושש מהפגישה - הוא תקע את המבט שלו בריצפה ולא הסתכל לי בעיניים. התיישב בכיסא שלו מהר, שילב ידיים ותקע את המבט שלו בנקודה מסויימת בקיר.

הרבה מילים נכתבו ונאמרו בארץ ובעולם על טייגר וודס לאחרונה. מעבר לבדיחות, לשמחה לאיד ולפעמים גם לאמפתיה מנסים כולם להבין מה גורם לאדם כל כך מוצלח ומצליח להסתבך. הדעה הרווחת היא שהוא פשוט נהג כמו כל ספורטאי על וניצל את מעמדו וכספו בכדי לעשות ככל העולה על רוחו, להגשים את כל הפנטזיות ואת כל המאוויים שלו. דעה זו קושרת בין המקרה של טייגר וודס לפרשה בה היה מעורב קובי בראינט, לשמועות על מסיבות מין של כדורגלנים באירופה ואפילו לפרשת נערות הליווי של נבחרת ישראל. כמו שאמר לי מישהו "A man is as faithful as his options" כלומר, גבר הוא נאמן בהתאם לאופציות שעומדות בפניו.

כל מי שצפה אתמול במשחק בין נדאל לפדרר, מלבד טניס מצוין, ופרק נוסף שנכתב בסיפור הבלתי נגמר בין השניים (ותמיד בחמש מערכות...), יקח איתו לעד רגע אחד שקרה דווקא בטקס הענקת הפרס שלאחר מכן. הרגע בו פדרר לא היה יכול להחזיק עצמו יותר, ופרץ בבכי, בכי ארוך, כזה שקשה לעצור, קשה להסתיר

מחזור הגביע הקרוב מעלה שוב את הדיבורים על סינדרלות, פייבוריטים ואנדרדוגים, שהרי. מחזורי גביע מטבעם מזמנים לנו התמודדויות בהן יחסי הכוחות "על הנייר" נוטים בבירור לטובת אחת הקבוצות. אבל האם אנו באמת מבינים מה עובר על שחקני כדורגל לקראת התמודדות מסוג זה. איך ירגישו שחקני אום אלפחם כשיעלו לכר הדשא בבלומפילד? אילו מחשבות עוברות בראשם של שחקני בני יהודה לקראת המשחק? מהו סוג הלחץ שמופעל על שחקני מכבי חיפה לקראת ההתמודדות מול הפועל רמת גן? ואיך מרגישים שחקנים שעולים לשחק מול קבוצה מליגה ב' שעונה לשם הפועל דימונה? והשאלה המרכזית - האם אלו הפייבוריטים שנמצאים בעמדת יתרון? ואולי דווקא מי שבא מעמדת האנדרדוג? אבל איך אנדרדוג יכול להיות ביתרון?

עידו (שם בדוי) נכנס לחדר שלי עם כתפיים שמוטות וראש ברצפה, ולא הייתי מציין זאת אלמלא עידו היה בדרך כלל בחור חייכן ואנרגטי. בסה"כ עידו נמצא בתקופה טובה כטניסאי, הוא מצליח מאוד ברמה הארצית, ואף החל להשיג תוצאות יפות בטורנירים בינלאומיים. הפגישה בינינו התקיימה לאחר שחזר מטורניר בחו"ל, והנחתי שהוא נראה כך בגלל מה שסיפר לי המאמן על המשחק האחרון שלו בתחרות. המאמן שלו תיאר לי משחק מרתק של עידו מול המדורג שני בתחרות, בחור בגובה 1.90 מליטא. עידו כבר עמד בעמדת ניצחון והוביל 5-2 במערכה המכריעה, הפסיד 3 פעמים נקודות משחק שהיו לו ולבסוף הפסיד את המערכה  7-5 ואת המשחק כולו.

החל מיום שני יעלו שחקני הטניס הישראלים הבכירים לשחק מול הקהל הביתי בטורניר Israel Open שייערך ברמת השרון ושאלה מעניינת היא כיצד הדבר ישפיע על הביצועים שלהם. שחקני הטניס שלנו משחקים רוב השנה הרחק מעיני הזרקורים ומתשומת הלב הציבורית, לעיתים במקומות נידחים בעולם וללא אף אוהד ישראלי שצופה בהם. אז מה יקרה להם כשיעלו מול הקהל הביתי ברמת השרון? האם הביתיות תהווה עבורם יתרון או חיסרון? מחקרים רבים בדקו את יתרון הביתיות בספורט והתוצאות שלהם אינן חד משמעיות ומציבות סימן שאלה על השימוש במונח "יתרון הביתיות". בחלק מן המקרים הביתיות אכן מהווה יתרון וגורם מדרבן שמעלה את הרמה של הספורטאים ובחלק מן המקרים הביתיות היא חיסרון וגורמת לעודף לחץ שפוגע בביצועים. בואו ננסה לנתח את הביתיות ביחס לשחקנים הישראלים שיעלו לשחק ברמת השרון.  

האוירה הכללית והאמירה הרווחת בימים אלו ביחס למונדיאל היא שהוא מאכזב וחלש. ישנה תחושה שלא זה הכדורגל לו חיכינו וציפינו, אין הרבה שערים, אין הרבה מהלכי כדורגל יפים, ולמרות התפאורה היפה, נראה שהרבה שחקנים מוכרים ואהובים משחקים הרבה מתחת לרמתם.

דקה 120 במשחק בין גאנה לאורוגוואי. ג'יאן ניגש לבעוט בעיטת עונשין שיכולה להכריע את המשחק. מה עובר לו בראש? על מה הוא חושב? מה הוא עושה כדי לשמור על ריכוז? הוא בועט את הכדור למשקוף והחוצה. עכשיו כבר אפשר לראות מה עובר לו בראש. מספר דקות אחר כך הוא ניגש שוב לבעוט והפעם הוא כובש. כרבע שעה אחר כך. אבראו מאורוגוואי ניגש לבעוט את הפנדל המכריע של המשחק לזכות אורוגוואי. הוא נראה רגוע. מניח את הכדור והולך אחורה. ניכר עליו שהוא כבר יודע מה הולך לעשות. בקור רוח הוא מקפיץ את הכדור ומבקיע פנדל שלנצח ישאר בהיסטורית הכדורגל של אורוגוואי.   

היום בשעת אחר הצהריים במגרש צדדי בווימבלדון יעלו על המשטח שני גלדיאטורים אמיתיים. ניקולס מאהו וג'ון איסנר יעלו זה היום השלישי בניסיון להשלים את המשחק הארוך בהיסטוריה של הטניס. ולא, הם לא נלחמים על חייהם, למפסיד במשחק לא מחכה עונש כבד , ולמנצח לא מובטח פרס נכסף בסגנון של "עד חצי המלכות". בסך הכל מדובר בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון. ולמרות זאת השניים שנראו אתמול מותשים ותשושים לא ויתרו על המשחק בשום שלב. הם עשו זאת רק משום ששניהם טניסאים אמיתיים, לא רק במקצוע, אלא גם באישיות ובמהות.  

 מאמן שהוא מנהיג. דקה 5 במשחק בין גאנה לארה"ב בשלב שמינית הגמר. ריקרדו קלארק מאבד כדור, קווין פרינס בואטנג דוהר לעבר השער ומעלה את גאנה ליתרון 1-0. דקה 30 מאמן ארה"ב מסמן לחילוף ומוציא את קלארק מהמשחק. קלארק מבין שנכשל ואכזב את המאמן, חבריו לקבוצה ובעיקר את עצמו. את הדרך לעבר קו הרוחב הוא עושה באיטיות ועל פניו ניכר שהוא נושא על כתפיו את תחושת הכישלון. הפנים שלו מכוונות לריצפה ונראה שהיה רוצה לברוח משם....