היום בשעת אחר הצהריים במגרש צדדי בווימבלדון יעלו על המשטח שני גלדיאטורים אמיתיים. ניקולס מאהו וג'ון איסנר יעלו זה היום השלישי בניסיון להשלים את המשחק הארוך בהיסטוריה של הטניס. ולא, הם לא נלחמים על חייהם, למפסיד במשחק לא מחכה עונש כבד , ולמנצח לא מובטח פרס נכסף בסגנון של "עד חצי המלכות". בסך הכל מדובר בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון. ולמרות זאת השניים שנראו אתמול מותשים ותשושים לא ויתרו על המשחק בשום שלב. הם עשו זאת רק משום ששניהם טניסאים אמיתיים, לא רק במקצוע, אלא גם באישיות ובמהות.  

לשיאם הגיעו הדברים במשחקון שסגר את המשחק אתמול. מאהו המותש, עם מבט מזוגג בעיניים, עמד בפני נקודת משחק לרעתו. בראשי ובראשם של רבם חלפה השאלה - מה הוא יעשה?  האם יוותר? ומה אנו היינו עושים במקומו? האם ימקד עצמו בכדי לסחוט עוד מהאנרגיה שכבר אין לו? ואולי יחליט שכבר הספיק לו והוא רוצה ללכת הביתה? התשובה היתה ברורה וחד משמעית. מאהו לא ויתר לעצמו. הוא המשיך באותה רוטינה שביצע במהלך המשחק כבר מאות פעמים (כן, מאות פעמים). הוא הכין עצמו לקראת החבטה, לקח לו את הזמן הדרוש בכדי להתמקד וניפק עוד חבטת הגשה מושלמת, "אייס" בלתי ניתן להחזרה. הוא גם המשיך עם עוד שתי חבטות פתיחה טובות בכדי לסגור את הגיים לטובתו ולהשוות את התוצאה במערכה החמישית ל-59-59 בלתי נתפס. ואגב, גם איסנר נראה עושה את אותו הדבר במצב בו היו למאהו שתי נקודות שבירה (מצטער, אבל לא זוכר באיזה משחקון).

אז מה היה כאן? מעבר למשחק המדהים ולהשתאות שהוא מעורר בכולנו, נראה כי המשחק שאנו נמצאים עדיין בעיצומו מסמל ומגלם בתוכו את המהות של הטניס, ואת המשמעות של להיות טניסאי אמיתי. הוא מבליט ומדגיש עוד יותר את המרכיבים שהופכים את הטניס לספורט כל כך מרתק, שכל מי שעסק בו בעבר או עוסק בו בהווה יודע שעל מנת להצליח בו צריך להיות אדם לא רגיל, אדם בעל כוחות מנטאליים אדירים, לעיתים על אנושיים. הוא פותח צוהר לכל מי שלא עסק ולא התעניין בטניס עד היום להבין את היופי והייחודיות שבו.  

ראשית, כפי שלמד על בשרו כל מי שצפה במשחק שנערך אתמול (ושלשום והיום, ואולי מחר...) בטניס אנחנו אולי יודעים מתי המשחק יתחיל (וגם זה לא נכון ברוב המקרים) אבל אנחנו לבטח לא יודעים מתי המשחק יסתיים. עובדה זו מוסיפה על הלחץ וחוסר הוודאות שגם כך הם רבים בספורט תחרותי, והופכים רבים עוד יותר כשמדובר בטניס. מעבר לכך, בשונה מתחרויות ספורט שנמשכות שעות ארוכות, כגון ריצת מרתון, שני הטניסאים הגדולים הללו לא הכינו עצמם מבחינה מנטאלית למשחק הארוך שהתפתח. כשהגיעו למגרש בוודאי חשבו שהמשחק יכול להימשך שעות, אבל הם מעולם לא שיערו ולא יכלו להכין עצמם לזמן הרב שיבלו על המגרש.   

קושי נוסף בטניס נובע מכך שהשחקן נאלץ להתמודד לבדו, ללא סיוע של אף אחד. הוא צריך להתמודד לבדו אל מול קשיים פיסיים ומנטאליים, להתאושש ממשבר תוך כדי משחק, לקבל את ההחלטות הנכונות ולעודד את עצמו. לשני השחקנים שעמדו אתמול על המגרש שעות ארוכות לא היה מאמן שיעודד בהפסקה, או חבר לקבוצה שייתן טפיחה על השכם ברגע קשה. את כל הכוחות שכבר לא היו להם, נאלצו למצוא בעצמם ובתוכם. 

אמירה שגורה לגבי טניס, שהופכת אותו לספורט כל כך קשה (וגם כל כך יפה) היא שבטניס "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר". לאור המשחק המדובר אין ספק שאמירה זו היא "האנדרסטייטמנט" של העשור. בניגוד לכדורגל או לכדורסל בהם יש מצבים שברור שהמשחק גמור, בטניס תמיד אפשר לחזור למשחק. גם כשטניסאי נראה "גמור", פעמים רבות אפשר לראות אותו מוצא כוחות נוספים, משנה את המומנטום ומבצע מהפכים בלתי נתפסים. מי שזוכר שכל נקודה וכל משחקון עומדים בפני עצמם ויודע למקד עצמו בנקודה הקרובה ישיג יתרון גדול על יריבו. מי שיוותר כשיקלע לפיגור לא יצליח להתקדם כטניסאי. 

אין לי ספק שההתמודדות עם קשיים אלו לאורך השנים תרמו לעיצוב האישיות של שני הטניסאים ששותפים לרגע ההיסטורי המרגש. כל החוויות שצברו לאורך השנים, וכל כישורי ההתמודדות המנטאלית שפיתחו הכינו עצמם לרגע המדהים בו אנו חוזים. כמו בסרטים בקולנוע בהם אנו רואים שני גלדיאטורים מנהלים דו קרב, וכששניהם כבר פצועים, מותשים ומדממים, ונראה לנו שכבר ויתרו, הם פתאום מוצאים כוחות נוספים וממשיכים להילחם ולהילחם. כך גם שני ספורטאי העל בהם חזינו ואנו עוד חוזים - ממשיכים להילחם, לא לוותר, והם עושים זאת כבר שעות ארוכות.  אין לנו אלא להצדיע לשניהם ולהריע ארוכות, כי שניהם יצאו מנצחים מהמשחק. אם היה אפשר, הייתי ממליץ למארגני הטורניר להעביר את שניהם לשלב הבא.

ישי צור, פסיכולוג ספורט, המרכז לפסיכולוגיית ספורט, מבית המרכז לטניס בישראל

www.sportdoc.co.il