דקה 120 במשחק בין גאנה לאורוגוואי. ג'יאן ניגש לבעוט בעיטת עונשין שיכולה להכריע את המשחק. מה עובר לו בראש? על מה הוא חושב? מה הוא עושה כדי לשמור על ריכוז? הוא בועט את הכדור למשקוף והחוצה. עכשיו כבר אפשר לראות מה עובר לו בראש. מספר דקות אחר כך הוא ניגש שוב לבעוט והפעם הוא כובש. כרבע שעה אחר כך. אבראו מאורוגוואי ניגש לבעוט את הפנדל המכריע של המשחק לזכות אורוגוואי. הוא נראה רגוע. מניח את הכדור והולך אחורה. ניכר עליו שהוא כבר יודע מה הולך לעשות. בקור רוח הוא מקפיץ את הכדור ומבקיע פנדל שלנצח ישאר בהיסטורית הכדורגל של אורוגוואי.   

אין כמעט מעמד יותר מלחיץ מבחינת שחקן כדורגל כמו המצב בו הוא ניגש לבעוט בעיטת עונשין במסגרת מה שמכונה די בצדק, בשם שלקוח בהשאלה מסרטי המערב הפרוע "דו-קרב פנדלים". בניגוד לרוב המשחק בו הביצוע הוא קבוצתי ונעשה מתוך שטף המשחק,  בדו-קרב פנדלים לכל בועט יש כדקה בה הוא למעשה ניצב לבדו. הוא עומד מול השוער, עיני כולם נשואות אליו, וממש כמו בדו-קרב אקדוחנים במערב הפרוע, כל כובד המשקל והלחץ על כתפיו, וכל טעות הכי קטנה יכולה לחרוץ את גורלו לא רק לערב זה, אלא לשנים רבות קדימה.   

מעבר לכך, זו סיטואציה שהיא שונה במהותה משאר המשחק והיא דורשת גם מיומנויות אחרות מאלו להם נדרשו השחקנים במשך 120 דקות. אם במהלך המשחק ההצלחה מושפעת מיכולת טכנית, מהבנה טקטית, מכושר גופני וגם מכושר מנטאלי, הרי שב"דו-קרב פנדלים" הגורם המנטאלי-פסיכולוגי הופך להיות הגורם הקריטי והמרכזי. אז מה עובר בראשם של הבועטים ברגעים מכריעים אלו?  מה מבחין בין בועטים טובים לבועטים גרועים? מהם הגורמים להצלחה או לכישלון? וכיצד ניתן לשפר את סיכויי ההצלחה?

בראש ובראשונה יש כאן שאלה של יכולת ריכוז במצבי לחץ. ריכוז הוא היכולת להתמקד בגירוי מסויים שרלבנטי לביצוע באותו רגע, תוך התעלמות מגירויים חיצוניים שמפריעים לריכוז - הקהל, השוער שעומד מול השחקן, מדינה שלמה שמצפה שיבקיע. מעבר לכך, ישנן גם מחשבות פנימיות שמסיחות את דעתו של השחקן ובראשן החשש מלהחטיא.

בניגוד לשוער לו יש רק מה להרוויח במצבים אלו, לבועט יש בדרך כלל רק מה להפסיד ולכן הנטיה הראשונית שלו היא למקד את המחשבות ברצון לא להחטיא. סוג חשיבה כזה הוא בעייתי משום ששחקן שאומר לעצמו "אל תחטיא" מכוון עצמו מבלי משים לעשות בדיוק את הדבר ממנו הוא חושש. שחקנים שחושבים על ההחטאה נוטים להביט יותר בשוער ובהמשך גם נוטים לבעוט את הכדור קרוב יותר לשוער ובכך מגדילים את סיכוייהם להחטיא. התהליך הוא פשוט - כאשר אני ממקד את המחשבות והמבטים שלי לכיוון מסוים אני נוטה גם לבעוט בהתאם לתרחיש שהרצתי במוחי. בדיוק באותו אופן בו כשאומרים לאנשים "אל תחשבו על סוס לבן" הם מייד מייצרים בראשם דמות של סוס לבן. בהקשר זה אין צורך כמובן להוסיף מה קורה לבועט שחושש לבעוט את הכדור מעל לשער, ובאופן לא מודע מכוון את מבטו מעל המשקוף תוך שהוא חושב "רק שהכדור לא יעוף לשם".

גם ניסיון העבר משחק תפקיד חשוב ומבחין בין הנבחרות והשחקנים השונים. שחקן אנגלי שניגש לבעוט פנדל סוחב על גבו ובזיכרונו את כשלונות העבר שלו או של קודמיו. עובדה זו מגבירה את הנטיה שלו לחשוב בעיקר על החשש מלהחטיא ולראות בבעיטה כאיום, "כעונש" ולא כהזדמנות או משהו מהנה. אם לא ינסה להתמודד עם המחשבות הללו ולהחליפן במחשבות אפקטיביות יותר יהיה לו קשה להצליח. נראה לי שדווקא ג'יאן ניגש לבעיטה השניה שלו די רגוע. הוא את התסריט הגרוע מכל כבר עבר, הוא החטיא ונשאר בחיים. הדבר בא לידי ביטוי בבעיטה מושלמת.

על מנת להגביר את סיכויי ההצלחה מומלץ לבועט לכוון את המחשבה לדברים שרלוונטיים לביצוע ולתרחיש אותו היה רוצה - הוא יכול לחשוב לאן רוצה לבעוט, להזכיר לעצמו כיצד עליו להכין את הגוף לצורך הבעיטה, ולתכנן את מרחק ההרצה לכדור. באותו זמן עליו לדחוק מחשבות שליליות על כישלון ולהחליפן במחשבות על הצלחה. עליו לנסות לראות בבעיטה פחות כאיום וכמשהו שלילי ויותר כמשהו חיובי - הזדמנות או אתגר. 

תפקיד חשוב יש גם לשאר שחקני הנבחרת במצבים אלו. יש לזכור שהשחקן יוצא לקחת את הבעיטה מתוך דבוקת השחקנים, ואלו יכולים לתת לו את ברכת הדרך ולהוסיף לביטחון שלו  או לחלופין להגביר את הלחץ והמחשבות השליליות שלו. מה עושים שאר השחקנים במצבים אלו? האם הם מסתכלים עליו ומעודדים אותו או שתוקעים את ראשם באדמה, לא יוצרים עימו קשר עין ונראים כמי ששולחים את חברם לכיסא החשמלי. בהקשר זה חקוקה בזכרוני התמונה של שחקני נבחרת ברזיל עומדים מחובקים במונדיאל 94 בזמן בעיטות ההכרעה בגמר אותו ניצחו בתום דו קרב מורט עצבים.

ומה לגבי תרגול באימונים של בעיטות עונשין? העיתונאים תמיד מבשרים לנו שנבחרת כזו או אחרת תרגלה בסוף האימון בעיטות עונשין ולעיתים מדווחים בהפתעה שיש מאמן שבחר לא לעשות כן. דעתי בענין היא שתרגול בעיטות עונשין בפני עצמו אינו ערובה להצלחה, משום שאין סיכוי שנצליח לדמות את רמת הלחץ בה נמצא השחקן בזמן אמת במצבים אלו. אני סבור שתרגול טכני של בעיטות לא יכול לעזור, אבל תרגול נכון שמשלב לא רק את הטכניקה אלא גם את ההכנה המנטאלית בהחלט יכול לסייע. תרגול נכון משמעו שכאשר אנו בועטים פנדלים באימון אנו גם מתרגלים רוטינה מסויימת אותה נבצע בזמן אמת. רוטינה יכולה לכלול  למשל משפט שהשחקן אומר לעצמו בזמן שניגש מאמצע המגרש אל הנקודה הלבנה, נשימות עמוקות שהוא מבצע לאחר שהניח את הכדור על הנקודה הלבנה, עידוד עצמי לקראת הבעיטה, מרחק הרצה מסוים שלוקח, או מיקוד המבט בנקודה מסויימת בשער. ככל שיתרגל את התהליך כולו, על מרכיביו הטכניים והמנטאליים, הוא ירגיש יותר נינוח, התהליך יהפוך לאוטומטי והסיכוי להצלחה יעלה. תרגול הטכניקה בלבד הוא פחות אפקטיבי, שכן קשה לשחזר טכניקה שבוצעה במצב לחץ נמוך גם במצב לחץ גבוה. תשאלו את האקדוחנים במערב הפרוע. לפחות את אלו ששרדו כדי לספר על זה.   

ישי צור, פסיכולוג ספורט, המרכז לפסיכולוגיית ספורט