כל אחד חווה לפעמים תחושה של לחץ או פחד. זה יכול לקרות על המגרש או במצבים אחרים בהם אנו נתקלים. תחושות אלו קיימות אצל ספורטאים מפורסמים ומנוסים, וגם אצל מבוגרים וילדים. הלחץ לנצח ולהצליח במשימה כלשהיא (משחק, מבחן, מפגש ראשון עם מישהו חדש) יכול להפוך להרגשת לחץ ופחד. לעיתים קרובות יהיה לפחד אפקט שלילי על הביצועים. לא נוכל להיפתר מלחץ ופחד באופן מוחלט ...

כל פעם שמתקיים טורניר רב חשיבות כמו המונדיאל או היורו אנו מתוודעים עם האקט הייחודי הזה של בעיטות ההכרעה מ- 11 מטר, הפנדלים.
לא כולם אוהבים את שיטת ההכרעה הזו, יש שאומרים שהיא אכזרית, שהיא לא משקפת את יחסי הכוחות ועוד טיעונים שכאלה.
אולם ניתן לראות שישנו מכנה משותף בין חלק זה לבין המשחק כולו- האתגר בלהביא יתרון יחסי על הנייר לידי ביטוי במגרש (אחת הסיבות המכריעות מדוע הספורט הזה כל- כך מלהיב. הקשר בין יכולת השחקנים לתוצאה אינו חד משמעי כלל, הכל יכול להיות.

הרבה מילים נכתבו ונאמרו בארץ ובעולם על טייגר וודס לאחרונה. מעבר לבדיחות, לשמחה לאיד ולפעמים גם לאמפתיה מנסים כולם להבין מה גורם לאדם כל כך מוצלח ומצליח להסתבך. הדעה הרווחת היא שהוא פשוט נהג כמו כל ספורטאי על וניצל את מעמדו וכספו בכדי לעשות ככל העולה על רוחו, להגשים את כל הפנטזיות ואת כל המאוויים שלו. דעה זו קושרת בין המקרה של טייגר וודס לפרשה בה היה מעורב קובי בראינט, לשמועות על מסיבות מין של כדורגלנים באירופה ואפילו לפרשת נערות הליווי של נבחרת ישראל. כמו שאמר לי מישהו "A man is as faithful as his options" כלומר, גבר הוא נאמן בהתאם לאופציות שעומדות בפניו.

החל מיום שני יעלו שחקני הטניס הישראלים הבכירים לשחק מול הקהל הביתי בטורניר Israel Open שייערך ברמת השרון ושאלה מעניינת היא כיצד הדבר ישפיע על הביצועים שלהם. שחקני הטניס שלנו משחקים רוב השנה הרחק מעיני הזרקורים ומתשומת הלב הציבורית, לעיתים במקומות נידחים בעולם וללא אף אוהד ישראלי שצופה בהם. אז מה יקרה להם כשיעלו מול הקהל הביתי ברמת השרון? האם הביתיות תהווה עבורם יתרון או חיסרון? מחקרים רבים בדקו את יתרון הביתיות בספורט והתוצאות שלהם אינן חד משמעיות ומציבות סימן שאלה על השימוש במונח "יתרון הביתיות". בחלק מן המקרים הביתיות אכן מהווה יתרון וגורם מדרבן שמעלה את הרמה של הספורטאים ובחלק מן המקרים הביתיות היא חיסרון וגורמת לעודף לחץ שפוגע בביצועים. בואו ננסה לנתח את הביתיות ביחס לשחקנים הישראלים שיעלו לשחק ברמת השרון.  

האוירה הכללית והאמירה הרווחת בימים אלו ביחס למונדיאל היא שהוא מאכזב וחלש. ישנה תחושה שלא זה הכדורגל לו חיכינו וציפינו, אין הרבה שערים, אין הרבה מהלכי כדורגל יפים, ולמרות התפאורה היפה, נראה שהרבה שחקנים מוכרים ואהובים משחקים הרבה מתחת לרמתם.

דקה 120 במשחק בין גאנה לאורוגוואי. ג'יאן ניגש לבעוט בעיטת עונשין שיכולה להכריע את המשחק. מה עובר לו בראש? על מה הוא חושב? מה הוא עושה כדי לשמור על ריכוז? הוא בועט את הכדור למשקוף והחוצה. עכשיו כבר אפשר לראות מה עובר לו בראש. מספר דקות אחר כך הוא ניגש שוב לבעוט והפעם הוא כובש. כרבע שעה אחר כך. אבראו מאורוגוואי ניגש לבעוט את הפנדל המכריע של המשחק לזכות אורוגוואי. הוא נראה רגוע. מניח את הכדור והולך אחורה. ניכר עליו שהוא כבר יודע מה הולך לעשות. בקור רוח הוא מקפיץ את הכדור ומבקיע פנדל שלנצח ישאר בהיסטורית הכדורגל של אורוגוואי.   

פציעה היא תמיד אירוע משמעותי בחייו של ספורטאי. פציעה, קשה או קלה ככל שתהיה, היא תמיד שינוי, לא רצוי ולא קרוי, שמביא עימו מידה מסוימת של אי ודאות, מצב חדש הדורש הסתגלות והתמודדות לא פשוטה. ההתמודדות עם הפציעה משפיעה על כלל הווייתו של הספורטאי ומתרחשת לא רק בחדרי הטיפולים הרפואיים אלא, לא פחות מזה, גם בתוך ראשו ונפשו של הספורטאי. ההתמודדות הפסיכולוגית עם הפציעה, כפי שנראה בהמשך, הינה מרכיב חשוב ביותר המשפיע הן על מצבו הרגשי של הספורטאי הפצוע והן על יכולת וקצב ההחלמה שלו.  במקרים מסוימים, כאשר הפציעה היא קשה או חוזרת ונשנית, עצם האפשרות להמשיך ולעסוק בספורט שהינו חלק כה חשוב ומרכזי בזהותו העצמית של הספורטאי, מוטלת בספק. במקרים כאלה האימפקט הפסיכולוגי של הפציעה הופך דרמטי אף יותר ובהתאם לכך מתעצמת גם החשיבות של ההתמודדות הפסיכולוגית עם תהליך ההחלמה מהפציעה. מאמר זה מספק הצצה על ההתמודדות המנטאלית עם פציעות בספורט ומציג בקצרה כמה מהגורמים הפסיכולוגים המשפיעים על תהליך ההחלמה.

היום בשעת אחר הצהריים במגרש צדדי בווימבלדון יעלו על המשטח שני גלדיאטורים אמיתיים. ניקולס מאהו וג'ון איסנר יעלו זה היום השלישי בניסיון להשלים את המשחק הארוך בהיסטוריה של הטניס. ולא, הם לא נלחמים על חייהם, למפסיד במשחק לא מחכה עונש כבד , ולמנצח לא מובטח פרס נכסף בסגנון של "עד חצי המלכות". בסך הכל מדובר בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון. ולמרות זאת השניים שנראו אתמול מותשים ותשושים לא ויתרו על המשחק בשום שלב. הם עשו זאת רק משום ששניהם טניסאים אמיתיים, לא רק במקצוע, אלא גם באישיות ובמהות.  

 מאמן שהוא מנהיג. דקה 5 במשחק בין גאנה לארה"ב בשלב שמינית הגמר. ריקרדו קלארק מאבד כדור, קווין פרינס בואטנג דוהר לעבר השער ומעלה את גאנה ליתרון 1-0. דקה 30 מאמן ארה"ב מסמן לחילוף ומוציא את קלארק מהמשחק. קלארק מבין שנכשל ואכזב את המאמן, חבריו לקבוצה ובעיקר את עצמו. את הדרך לעבר קו הרוחב הוא עושה באיטיות ועל פניו ניכר שהוא נושא על כתפיו את תחושת הכישלון. הפנים שלו מכוונות לריצפה ונראה שהיה רוצה לברוח משם....

תחרות הטריאתלון כוללת בתוכה שלושה ענפי ספורט – שחייה, אופניים וריצה. היכולת לבצע את שלושתם ברצף אינה משימה פשוטה, הן מבחינה פיזית והן מנטאלית. לשם כך נדרשים הטריאתלטים להתאמן באופן יומיומי ולהתאים את שגרת החיים שלהם לצרכי הענף. נשמע קשה? לא בשביל "אנשי הברזל".

להלן דוגמה טיפוסית של פרפקציוניזם בספורט:

"אני בן 15 המעורב בספורט ברמה גבוהה ביותר במשך רוב חיי. הבעיה שלי היא שברגע שאני עושה טעות- אני מתפרק. זה קורה לי גם באימונים. אני בדרך כלל מתחיל טוב אבל אז אני יכול לעשות את הטעות הכי קטנה ואני לא יכול להרפות. המאמן שלי אומר שאני פרפקציוניסט - ואני כנראה כזה - אבל זה לא משהו שאני יכול לשנות ".